Project Details
לבנון אינה מאמינה בדמעות
במאי: אבי בוחבוט
יזם ומפיק: דוד בן זינו
במשך כשמונה עשרה שנה התבצר צה"ל ולחם בלבנון. חיילי צה"ל היו חשופים אז לפיגועים רבים. ערב הבחירות לכנסת ישראל בשנת 1996 ממהר צלם טלוויזיה לבנוני לתעד זירת פיגוע בדרום לבנון. הוא מגיע רגע לפני התפוצצות של מטען נוסף ומוצא את עצמו מצלם את מותם של ארבעה חיילים ישראלים.
צה"ל נעתר לבקשתה של משפחת הרוש ששכלה את בנה באותו אירוע, ומאפשר להם לבקר בלבנון במקום מותו של בן המשפחה, סרן משה הרוש. הסרט עוקב אחר מסע מצמרר של משפחה ישראלית שהרכבה חילוני ודתי, ימני ושמאלי. זהו ביקור נדיר של משפחה ישראלית מאשדוד אל תוך תחומי התופת של לבנון, ואל מקום מותו של בנם בפיגוע כפול בדרום לבנון.
"לבנון אינה מאמינה בדמעות" מתעד את המסע המסוכן של המשפחה ללבנון. בבוקר שבו הם מגיעים לשער פטמה, מעבר הגבול של הגדר הטובה, הם רואים ושומעים באופק הצפוני רעמי תותחים ויריות. רצה השטן וביום הביקור שלהם ממש מתרחש פיגוע נוסף.
בעוד אנחנו מדממים עדיין מתוצאותיה הטראגיות של מלחמת לבנון השנייה, הסרט משחזר פיגוע כפול שאירע במלחמת לבנון הראשונה. שחזור הפיגוע מסתייע בצילומי ארכיון, והוא כולל תיעוד אותנטי של הפיגוע עצמו שהתרחש לעיני מצלמה.
הסרט צולם בישראל ובלבנון לפני למעלה מעשרים וחמש שנים שנה, הוא מעולם לא שודר והוקרן עד כה בפני בני המשפחה ובמספר הקרנות סגורות בלבד. ההפקה קיבלה סיוע מקרן סנונית של הרשות השנייה, מעיריית אשדוד וממשרד הביטחון.
הרקע לסיפור הסרט אומרים שמצפון תיפתח הרעה ונדמה שהצפון מסרב לבשר ולהביא עלינו רע. כבר כעת חושדים תושבי יישובי הספר בדרום, שמתחתם חופרים החיזבאללה מנהרות כמו בעזה. מאז ומתמיד הגבול הצפוני מאיים על שלום ישראל, ונדמה שכעת, עם צמיחתה יש מאין של דאעש, המדינה האסלאמית, ועם התחמשותם המוגברת של אירגוני החיזבאללה, האיום גובר והולך.
בעשרות השנים האחרונות המצב החמיר עוד יותר. ישראל החליטה להתערב בנעשה בלבנון כשארגון הפתאח הפלשתיני התיישב שם, וביוני 1982 פתחה ישראל במתקפה על לבנון. גם המפיק וגם הבמאי של הסרט הזה היו באותה עת בלבנון. היחידה שבה שירת הבמאי ישבה בגזרה המזרחית השקטה יחסית, והוא עצמו מונה למפקד מחנה משטרת מטולה ששימשה כעורף ליחידה, תחנה רגועה והכרחית בדרך לגדר הטובה. חודשים ספורים לאחר הכיבוש הקל של לבנון, התעשתו ארגוני הטרור בלבנון והחלו לפגוע בחיילי צה"ל. רק בתום 18 שנים, ולאחר שנהרגו כ- 600 מחיילי צה"ל נסוג צה"ל מלבנון. זה לא מנע את מלחמת לבנון השנייה, וגם לא את מתקפות הטילים של החיזבאללה, ואת תקיפות הישראלית בביירות ובלבנון בכלל.
השנים האחרונות גדושות בניתוח תוצאותיה הטראגיות של מלחמת לבנון השנייה. שכמו קודמתה היא פצע שטרם נרפא בחברה הישראלית. הסרט מטיב לתאר את עומק הטרגדיה של החייל הפשוט ושל בני משפחתו ובתוך כך משליך אולי אור גם על התמונה הכוללת של ישראל, כמדינה שמתמודדת עם איומים מגוונים ובלתי פוסקים.
גם בסרט, בתוך תא משפחתי אחד, צפות ועולות בצדק המחלוקות שפילחו שעשרות השנים האחרונות את החברה בישראל, להיכנס ללבנון או לא להיכנס, להישאר בלבנון או לא להישאר, לתקוף בלבנון או לא לתקוף?
הסרט מבקש להציב מראה אנושית אותנטית המציגה את המחיר הכבד שלוחמים ובני משפחותיהם משלמים על הגנת ישראל.
הפיגוע והדיווח בתקשורת:
רובד נוסף בו מטפל הסרט הוא אופן הטיפול של כלי התקשורת בסרט, שכרגע מסתיים במסיבת עיתונאים מאולתרת שצילמנו ביום שבו נכנסנו ללבנון. ניסינו להקשיב לקלישאות המתבקשות במצב הזה, שקצת קשה היה לקבל אותן בפרספקטיבה של הביקור. כך, פחות או יותר, מצוטט הדיווח העיתונאי: יוני 1996. ארבעה קצינים וחיילים ממפקדת עוצבת לבנון במארג' עיון ממהרים להגיע למקום "פיגוע" כדי לסייע ל"כוחותינו". "צלם טלוויזיה" לבנוני מגיע כמותם למקום כדי לתעד את מה שהתרחש. הוא מוצא את עצמו מצלם פיצוץ "מטען" שני שהוטמן במקום והופעל מ"מארב" בשלט רחוק. "לכוחותינו ארבעה הרוגים".
"פיגוע", "מטען צד", "היתקלות", אלה הן מילים קשות שהפכו במשך השנים למילים שחוקות ועייפות. אבל המוות הוא מוות בלי מירכאות. מוות בפיגוע הוא לא משהו שאפשר לצפות בו בשוויון נפש, כך גם הסרט הזה. האוזן הישראלית שלנו כבר התרגלה לקלישאות מלחמת הקיום שלנו. מנטרות שחולפות מעלינו כמו ענני קיץ, ונמוגות בתוך נשיית היום-יום הדחוסה לעייפה ב"אירועים". בסרט "לבנון אינה מאמינה בדמעות" מקבלות המילים הללו משמעות פלסטית ומצמררת כל-כך בריאליזם שלה. כך נראה המוות מקרוב כל כך, כואב ופשוט עד מוות.
הסרט עוקב אחר מסעה של משפחה מסורתית, אמיצה ומיוחדת אל מקום מותו של בנם משה בדרום לבנון. – אחד מאותם "ארבעה הרוגים". מדובר במסע קשה ומצמרר המשחזר את קורות הפיגוע שאירע צפונית למארג' עיון. הפיגוע משוחזר באמצעות עדים ושותפים לאירוע, ובאמצעות צילומי הפיגוע, החל מצילום פיזי של הפיצוץ השני, דרך הטיפול הזהיר בפצועים, וכלה בפינוי הנפגעים. בקולות ובתמונות פשוטות מנסה הסרט לפרק את קלישאות לבנון ממשמעותן המושאלת, ומשיב להן את משמעותן חדשה, ומחרידה בריאליזם שלה. "פיגוע" זה פיגוע. ו"ארבעה הרוגים" זה לא משהו שקל לצפות בו בשוויון נפש, גם כשלא נראית אפילו טיפת דם אחת על המסך.
